• zeevyofer

כיצד זויפו המצעדים-חלק ג'

צמד המילים הפופולארי של השנים האחרונות, "פייק ניוז", הוא למעשה גלגול מודרני של מושג ה"הייפ" (Hype). הפירוש של "הייפ" הוא בדרך כלל "הונאה" או "תרמית", לצד משמעויות קרובות אחרות, כגון "מהומה תקשורתית", "פרסום מופרז" או "ריגוש מוגזם". בעולם הפופ זכור שיר שעשה שימוש במילה הזו, של ההרכב "פאבליק אנמי" והלהיט מ-1988 בשם Don't believe the hype"" .הטקסט של אותו שיר דיבר על התדמית האלימה, והדעות הקדומות, המודבקות לכלל האוכלוסיה האפרו-אמריקאית. "אל תאמינו לתרמית" קרא השיר, למי שמוכן להקשיב.

בשנות השישים נעשה שימוש אחר במושג ה"הייפ" והפעם בהקשר של מצעדי הפזמונים. המילה Hyping בתוך הביטוי Hyping the charts נועדה לתאר מצב של קידום שירים במעלה הדירוג באמצעים לא כשרים. אם אמצעים כשרים היו סך הפעולות השיווקיות הלגיטימיות לקידום סינגלים חדשים, כגון רכישת מודעות פרסומות במגזיני המוזיקה או שליחת אמנים להתראיין ולקדם את עצמם בתכניות רדיו וטלוויזיה, הרי שלצד כל אלו ביצעו חברות התקליטים כל מיני תרגילים כשרים פחות על מנת לדחוף את הסינגלים למעלה.

מנהלי חברות התקליטים ידעו איזו כמות עותקים נדרשת בשביל שתקליטון יגיע לדירוג בכלל, וכמה עותקים בדרך כלל צריכים להימכר ממנו על מנת להיות בין 40 הראשונים, ואחר כך בין עשרים הראשונים וכן הלאה. הקרב על תשומת ליבם, וכיסם, של הצרכנים, והצורך לבלוט בין כל השירים האחרים בתקופה נתונה, גרם לאותם מנהלים לפעול בדרכים יצירתיות במיוחד, אבל לא כל כך כשרות, על מנת לקדם את אותם סינגלים בדירוג המצעד.

אנדרו אולדהאם, המנהל של ה"רולינג סטונס" בין 1963-1967, ודון ארדן, מי שניהל הרכבים שונים וביניהם ELO ו"בלאק סאבאת'", מוזכרים כשני גורמים שהפעילו טקטיקות שיווקיות אגרסיביות במיוחד על מנת לקדם את האמנים שלהם.

אחד ה"תרגילים" שלהם היה לשלוח קבוצה של בחורות צעירות במונית, על מנת לעשות סיבוב בין חנויות תקליטים רבות ולרכוש כמויות גדולות יחסית של סינגלים מסוימים, בשבוע יציאתם לשוק, על מנת לדחוף אותם קדימה במצעד. אותן בחורות קיבלו כמובן "תקציב רכישה, מאותם מנהלים. בפועל, זו היתה "קנייה חוזרת" של אותם סינגלים מצד חברת התקליטים. אבל הכמויות האלו היו נספרות בספירה הכללית של המכירות באותו שבוע והיו ממקמות את הסינגל במקומות גבוהים יותר. זה גרם לשתי קבוצות רלבנטיות לשים לב לאותם שירים: לשדרני תחנות הרדיו בבריטניה וכמובן לצרכנים. אותה "דחיפה ראשונית" היתה מביאה, בדרך כלל, להשמעה מוגברת של השירים ברדיו ולרכישות ממשיכות מצד הציבור, בדרך להפיכת אותם שירים ללהיטים.

תרגיל אחר שמוזכר בהקשר של אותם מנהלים היה תשלום שוחד, תרתי משמע, למנהלי חנויות תקליטים, על מנת שידווחו על כמויות רבות יותר של מכירות בסינגלים מסוימים. גם בדרך זו "התקדמו" שירים שונים בדירוג המצעד, זכו לתהודה ציבורית רחבה יותר ואז נהנו ממכירות טבעיות יותר.

שיטה נוספת היתה לשחד את אותם אנשים שהיו אחראים על עריכת נתוני המצעדים בעיתונות המוזיקה. זה איפשר "לקדם" שירים שונים בעזרת הצגת נתוני מכירות מזויפים, ואפילו אם זה קרה בשבוע בודד, ההשפעה על הציבור היתה משמעותית. בעידן ללא אינטרנט, הכוח של העיתונות המודפסת, כולל זו של תחום המוזיקה, היתה עצומה. לראות סינגל במקום כלשהו בדירוג העניק לו תשומת לב רבה וזה לבד היה משתלם ביותר, שיווקית ומסחרית, לחברות התקליטים.

מנהלי החנויות ועורכי עיתוני המוזיקה לא נותרו אדישים לתרגילים השיווקיים המפוקפקים האלה וניסו להילחם בהם בדרכים שונות. אחת הדרכים היתה לשנות את הרכב החנויות הנדגמות מדי שבוע, על מנת שמנהלי חברות התקליטים לא יידעו מראש אלו חנויות נבחרו. בדרך הזו, שבה נבחרו רנדומלית חנויות אחרות מדי שבוע, אפשר היה לרסן במשהו את הזיופים, בזמן שמסכמים את נתוני המכירות. דרך אחרת היתה לקצץ את דירוג המצעד מ-50 מקומות ל-30 מקומות. מכיוון שרוב התרמיות היו מתרחשות במכירות של שירים בחלק התחתון של המצעד, כששירים רק נכנסו לדירוג ועדיין לא התבלטו מספיק, הוחלט בעיתונים כגון "ניו מיוזיקל אקספרס" וה"מלודי מייקר" לפרסם רק את דירוג 30 הראשונים. בכך הם ניסו להבטיח את אמינות הדירוג, שהיה יותר קשה לזייף אותו במקומות הגבוהים שכללו שקלול מכירות ממאות חנויות מוזיקה ברחבי בריטניה.

וכך נמשך לו משחק "החתול והעכבר" בין חברות התקליטים לבין חנויות התקליטים ועיתונות המוזיקה. אז, אל תאמינו ל"הייפ". או לפחות חלקית.

אנדרו אולדהאם לצד מיק ג'אגר. אולי מדסקסים הייפינג

אתמול - בלוג עולם הבידור
הבלוג מביא מבט אחר על תופעות, מגמות ואנשים בעולם הבידור מאז ועד היום. תוכלו למצוא כאן גם את הפרטים המלאים והעדכניים ביותר לגבי סיפור השמועה על מותו והחלפתו של פול מקרטני.
עופר זאבי
zeevyofer@gmail.com

©2019 by אתמול. Designed by Bella.copyz