אתמול - בלוג עולם הבידור
הבלוג מביא מבט אחר על תופעות, מגמות ואנשים בעולם הבידור מאז ועד היום. תוכלו למצוא כאן גם את הפרטים המלאים והעדכניים ביותר לגבי סיפור השמועה על מותו והחלפתו של פול מקרטני.
עופר זאבי
zeevyofer@gmail.com

©2019 by אתמול. Designed by Bella.copyz

  • zeevyofer

שחרור האישה, גם בשירים

משהו על התמורות הגדולות שחלו ביחס החברה לנשים בשנות השישים, אפשר ללמוד גם ממה שקרה בתחום הפופ. העשור המופלא ההוא התחיל בשירי הערצה\סגידה של האישה לגבר, כמו "אחכה עד שבובי יגיע הביתה" של דארלין לאב, או "חייל" של ה"קריסטלס", או "יום בהיר אחד" של "השירלס". הרדיו השמיע את הלהיטים האלו, חובבי המוזיקה רכשו אותם בחנויות והיה ברור לחלוטין שזה המצב: האשה היא הצד הנאמן יותר, האוהב ללא תנאי, זה שמחכה שהגבר יגיע\יחזור.

אבל אז הכל השתנה.

בתוך העידן הגברי של הרוקנרול, בין אלביס ל"ביטלס", בתחילת שנות ה-60, הזמרות עוברות משירי אהבה מתקתקים שמתחנפים לגבר, לשירים המקרינים עצמאות רבה יותר. במקביל, מופיעה "התנועה לשחרור האישה" ומתגבר המאבק הנשי לשוויון מול הגברים.

הנשים החלו להציג גם צד אחר שלהן. תקיף יותר, פחות מתרפס, וכזה שמשמיע קול ברור יותר. שלושה שירים, ויש כמובן רבים אחרים, מסמלים את השינוי שחל במעמד האישה. אפשר לומר שגם הצלילים האלו, שבקעו מתחנות הרדיו בארצות הברית ובשאר העולם, תרמו את תרומתם למהפכים החשובים שבקבלת השיוויון לנשים באותו עשור.

לזלי גור היתה רק בת 17 כשהקליטה בשנת 1963 את You don't own me. "אני לא הרכוש שלך\אני לא אחת מהצעצועים הרבים שלך\אני לא הרכוש שלך\אל תגיד לי שאסור לי לצאת עם בנים אחרים" (שני גברים כתבו אותו: ג'ון מאדארה ודיויד וייט). לשיר טקסט כזה בשנה כזו הצריך אומץ וביטחון לא מעטים. הרדיו חיבק את השיר והוא הגיע למקום השני במצעד האמריקאי דאז.




ואז הגיעו גם שירים על הגבר הלא נאמן ועל כך שהאישה לא רק מסתייגת ממנו אלא גם מתכוונת להיות אקטיבית בתגובה שלה. ננסי סינטרה שרה כך ב-1966, למילים של לי הייזלווד, כל הדרך למקום הראשון במצעד האמריקאי (וגם הבריטי): "המגפיים האלו נועדו להליכה\וזה בדיוק מה שהן יעשו\יום אחד המגפיים האלו ידרכו עליך".




להיות אשה בשנות השישים היה לא משהו. להיות גבר שחור בשנות השישים היה לא משהו. אבל הכי גרוע, מבחינת סטטוס חברתי ואי-שוויון, היה להיות אשה שחורה. וכאן בא שוב לידי ביטוי כוחה האדיר של המוזיקה: את המאבק של הנשים בכלל ושל הנשים השחורות בפרט לבולטות ולשינוי הובילו כמה זמרות גדולות, כמו דיאנה רוס וה"סופרימס", אריתה פרנקלין, מרתה ריבס ועוד.

דיאנה רוס ו"הסופרימס" זכו להצלחה מיינסטרימית עצומה: 12 להיטים שלהם כבשו את המקום הראשון במצעד האמריקאי בשנות השישים, הישג עצום בכל קנה מידה ועל אחת כמה וכמה להרכב של נשים אפרו-אמריקאיות. הלהיט ה-11 מתוך אותם מקומות ראשונים הגיע ב-1968: Love child. בשיר הזה האישה מבקשת מהחבר שלה שלא לקיים איתו יחסים שיובילו להולדתו של ילד משותף שלהם, כשהם לא נשואים. האישה ששרה בשיר אומרת שהיא לא רוצה שיקרה לילד הזה מה שקרה לה: אביה עזב אותה והותיר את בת הזוג, אמה, כשהם אינם נשואים. ואז היא נולדה לתוך "עוני, דחייה חברתית ורגשות אשם". "האהבה שאנו מתכננים\שווה את הכאב שבלחכות\בסוף אנו נשנא את\הילד הזה שאנו מתכננים ליצור".

ארבעה כתבו את השיר הזה: פרנק וילסון, אר. דין טיילור, פאם סוייר ודיק ריצ'ארדס. שורות חזקות ביותר בזמן שמוזיקת פופ לא היתה מכוונת לעסוק בנושאים שכאלו.